אדוני היושב-ראש, אפשר מילה אחת?

אני אשמח אם אפשר - - -

אני יכול להמחיש את מה שאיציק אומר. סליחה על ההתפרצות. איציק מכיר אותי.

אברהם זרם, אני תכף אשתף אתכם בסיפור שלי פה.

אני תכף אשתף את זה. הייתי עם איציק, איציק מכיר אותי טוב ויודע שאני לא מגיע לפה כי הדבר הזה קשה לי, והגעתי לפה היום בשביל הוועדה שהייתה קודם. כי הוועדה שהייתה קודם התעסקה בנושא שנגע לי אישית.

מניעת אובדנות.

ואני הגעתי לוועדה הקודמת – סליחה, אני אשמח אם יוכלו להקשיב למה שאני אומר.

כי זה באמת דבר שחשוב לי, זו הסיבה שבאתי לפה. אני לא מגיע לפה, איציק יודע שאני לא מגיע למאהל כי זה קשה לי ואני מתמקד בשיקום.

לפני שנה וחצי אני יריתי לעצמי בראש עם האקדח הפרטי אחרי שנאלצתי לקחת חלק בטיפול וזיהוי במילואימניק שהצטרף לגדוד שלנו. שירתי בקבע בחיל הרבנות. ואחרי שהייתי צריך לטפל בו – הוא ירה בעצמו על אוטומט – ולהביא שני חברים שלו שיוכלו לזהות אותו, זה היה סיפור בפני עצמו. הבעיה שלי הייתה שבמשך חודש וחצי כשהופיעו לי תסמינים – עזבו את זה שלא הלכתי לעשות שום עיבוד לדבר הזה, אבל כשהתחילו להופיע לי תסמינים – לא רציתי לפנות לקב"ן או ללכת לטיפול, כי התחושה שלי הייתה שיעיפו אותי, לא תהיה לי פרנסה, יסתכלו עליי בדרך אחרת. הבעיה שאני מנסה להגיע אליה, וזה גם איך שאיציק מכיר אותי, כי הייתי איתו בהרצאה שאני עושה בנושא, כדי להביא את הדבר הזה למודעות בשטח. יכולים לדבר פה יפה על הכול – אם זה לא יורד לאנשים זה לא קורה. הגעתי לוועדה הקודמת כי ציפיתי שיהיה הבדל. אתם מדברים פה על גיוס חרדים – דיברו פה על להציל חיים. איך למנוע מאנשי קבע ומילואים – מתמקדים יותר מדי בכותרת הכללית הלומי קרב. אתה מדבר על להציל חיים, שבן אדם ירגיש שהוא יכול לבוא, לפנות ולדבר. בוועדה קודם ישב פה מישהו מאגף השיקום, אני חושב, מתוכנית עמית, שיצאו בתוכנית שהבן אדם ימלא שאלון – איזה שאלון? אני חודש וחצי לא הייתי מסוגל להסתכל על עצמי ואשתי התלבטה אם לפנות לצבא כי היא חשבה שאם היא תפנה יוציאו אותי. שורש הבעיה בעיניי הוא שיש חוסר מודעות בשטח וזה גם פה. אני מחזק את מה שאיציק אומר – זה הצלת חיים. ראית אי פעם פרמדיק של מד"א שאומר, אני צריך לעשות משהו יותר חשוב ואני לא אציל את החיים האלה? זה הבסיס של הבסיס. אמרו פה קודם, אתם שולחים את האנשים להתגייס כדי שאחרי זה יצטרכו להתמודד עם כל הקשיים האלה. המזל שניצלתי בנס, והאנשים שקלטו את זה נכנסו, וגם לקח המון זמן עד שהסכמתי ללכת לטיפול. חודש בבית חולים פסיכיאטרי, חצי שנה בבית מאזן, חזרתי הביתה רק לא מזמן. זה שיש את איציק והחברים שלנו שבאים לפה ומדברים, זה מעט מאוד מכמות האנשים שאני פוגש בקורסים ומפגשים שאני הולך אליהם. זה דבר שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום ואני מרגיש שחייבת לקום ועדה ספציפית שתעסוק במניעה. יש בזה המון חלקים. החלק של ההכרה בפני עצמו, אבל המניעה זה דבר כל כך גדול וזה חייב להיות. אני מסתכל על עצמי ואומר, אם אני לא מדבר עם בן אדם אחד על אחד זה לא קורה. ברור לי שיש דרך אחרת, כי הדרך הזו בלתי אפשרית, אבל לגרום לזה שכשאדם חושב על אובדנות הוא שאפשר לבוא לדבר בלי שישפטו אותו, שהוא יקבל את הסיוע שהוא צריך מהגורמים הרלוונטיים וידע שלא יזרקו אותו מהמדרגות. אני מבין שאדם שיש לו מחשבות אובדניות או שהוא מתמודד עם דברים כאלה, אני מבין שהצבא אומר הוא לא יכול לתפקד או לעבוד. אבל תן לו את המענה. אני אשים את זה על השולחן – אני, אחרי שיריתי לעצמי בראש והתעוררתי בבית החולים, הצבא רצה להוציא אותי: קח פרופיל 21, צא החוצה, תפנה לאגף השיקום שיתנו לך טיפול. המזל שלי שחיל הרבנות התעקשו אז שאני אשאר בר"מ 2 ואקבל מענה ראשוני טיפולי, כי אם לא – לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום. לא הייתי נשאר.